קפה בקניון

היא עולה במדרגות הנעות, נדחסת בין המוני האנשים שכמוה גם הם מפלסים את דרכם מעלה, מחפשים את עצמם בין מבוכי הקניון ההומה. היא שונאת קניונים, את השיטוט העיוור בין החנויות. אין סיכוי שימצאו אותה במקום כזה, בודאי לא בשעת צהריים כמו זו עכשיו. אבל אלה לא החנויות שהביאו אותה לכאן עכשיו. זה הוא שמחכה לה שם ויש להם רק חצי שעה גנובה לקפה מהיר לפני שימשיכו כל אחד בדרכו, בעולמו. 

היא מבחינה בו ברגע שמגיעה אולם הוא עסוק בשיחת טלפון. היא עומדת בשתיקה, נהנית מההזדמנות לבחון את תנועותיו, להקשיב לקולו אולם סבלנותה קצרה, עליה לחזור בזמן לישיבת המנהלים, הדקות שעומדות לרשותם קצובות והיא לא מוכנה שיתבזבזו לריק. היא מתקרבת אליו, מוודאה שהבחין בנוכחותה. תשומת הלב שלו עדיין ממוקדת בשיחה הנמשכת אבל אצבעותיו נוגעות בה בחשאי, מציתות זרמים חשמליים שעוברים דרך השמלה. בואי איתי, הוא מסמן לה בידו, תוך שממשיך בשיחה. הוא מתחיל לצעוד, מתרחק מבית הקפה, מוביל את הדרך והיא נגררת אחריו. הצעדים שלו בטוחים, מהירים מדי, לא מתאימים לעקבים שהיא נועלת, לא מתאימים לשמלה הצמודה שלגופה, לא מתאימים לקניון ההומה. הוא פותח דלת והם נכנסים היישר אל חדר המדרגות. בן רגע ההמולה הופכת לדממה וריח של קירות בטון חשופים.

היא נעמדת, מהססת, לא בטוחה לאן הוא מוביל אותה והאם היא רוצה להגיע לשם בכלל. אבל הוא עדיין מרוכז בשיחת הטלפון ואי אפשר להפריע לו. כעת, כשהם שם לבדם, אין עוד צורך להסתתר, הוא לוקח את ידה בידו, כאילו היתה ילדה קטנה, וממשיך להוביל אותה בין הקומות, בין המסדרונות. דלת ועוד דלת, נפתחת, נסגרת והם עומדים באולם ענק, מלא צינורות שעוברים לאורך התקרה וסביב הקירות, רעשים של מכונות עובדות.

 השיחה שלו מתנתקת סופסןף, אין כאן קליטה, הוא מודיע לה כשמחזיר את הנייד אל כיסו. היא רוצה לשאול מה זה המקום הזה, למה הביא אותה לכאן אבל המילים לא יוצאות. עיניו נעוצות בה כמו אריה שבוחן את טרפו, רגע לפני שיינעץ בו את שיניו. והיא, מודעת להיותה הטרף, מכושפת למבט, אינה מסוגלת לברוח או לדבר.הוא מתקרב אליה, נצמד אל שפתיה, הלשון שלו פולשת אל פיה, חופרת בתוכו, זיפי הזקן שלו מתחככים בעורה, ידיו מצמידות אותה אל הקיר. היא בכלל לא הבחינה בקיר הזה עד שהרגישה את אבני הבטון הקרות כנגד גופה, כאילו דוחפות אותה חזרה אליו. ידיו קשות, חזקות, מרימות את שמלתה, מפשילות את תחתוניה, אצבעותיו מוצאות את מקומן בין רגליה. רגע, היא מקרבת את ידיה אל פניו, מנסה להרחיק אותו כמעה, תן לי רגע לעכל אותך. עוד לא אמרת לי שלום אפילו. הוא מחייך אליה, עיניו מתרככות אבל ידיו נשארות שם, בתוכה. חכה, היא מבקשת שוב, אני עוד לא מוכנה, היא תופסת בידו, מנסה להוציא אותה ממקומה. פניו מרצינות, מבטו מתקשה. שכחת את הכללים? אסור לך להזיז לי את היד. כן, אני זוכרת, היא מנסה שוב, מרפה מאחיזתה בידו, עוברת ללטף את פניו, את זיפי זקנו אני רוצה אותך, רק לאט יותר, דבר איתי קודם. עיניו נעוצות בשלה, ידו כאילו נטועה במקומה, מסרבת לבקשותיה. תנועותיו קצובות, מרעידות אותה מבפנים. היא מרגישה איך על אף רצונה, גל של רטיבות פורץ מתוכה, ממלא את אצבעותיו. נבוכה מעצמה היא מנסה להחזיר את לעצמה את השליטה על גופה, מזיזה ממנו את האגן, מזיזה את ידו שתפסיק לענג אותה כך. סטירה ניחתת על פניה. היא פוקחת עיניים. המומה. הפעם האחרונה והיחידה שגבר סטר לה, היתה בהיותה נערה צעירה. בתגובה היא פתחה אז את דלת המונית הנוסעת וזינקה אל החופש. אף אחד לא ירים עליה יד. חוץ ממנו, האיש הזה עם המבט האפל שמכשף אותה. גופו מתרחק ממנה אולם עיניו אינן מרפות. אמרתי לך לא להזיז לי את היד הוא רושף. תפשקי את הרגליים והצמידי את הידיים לקיר, הוא דורש. עוד לפני שהיא מספיקה להגיב, סטירה נוספת ניחתת על לחייה השניה. פניה בוערות מבושה או מכעס, עיניה מתריסות כנגדו אך גופה נענה להוראותיו. ידיה מרפות מאחיזתן בו, נצמדות אל הקיר. תפשקי את הרגליים הוא חוזר על דרישתו. טוב, היא ממלמלת, מודעת לבערה בפניה, לעליבותה בעומדה שם אל מול מבטו הסוקר. רגליה פשוקות, הגרביונים והתחתונים שלה מופשלים עד ברכיה. הוא מתקרב אליה שוב, שפתיו מרחק מילימטרים משלה, לוחשות אליה ברכות "טוב" מה? טוב אדון.י היא עונה בלחישה. אני לא שומע, עוד סטירה על פניה. היא מפסיקה לספור אותן. תגידי בקול הוא דורש. אדוני! היא עונה בצעקה, טוב אדוני!! הוא מצמיד את שפתיו אליה, הנשיקה שלו רכה, מנחמת אותה על מטר ההשפלות שספגה. ידו חוזרת למקומה בתוך גופה. הפעם היא לא מתנגדת. כוחה לא עומד מולו. היא מתמסרת לגלי העונג, דוחפת את האגן לעברו, מבקשת להרגיש את ידו עמוק יותר בתוכה, רק שלא ילך, שלא יתרחק. היא לא רואה את החדר עם הצינורות, היא לא מרגישה את העקבים שלוחצים, לא אכפת לה שהגרביונים ייקרעו ומה יגידו המנהלים בישיבה כשהיא תגיע כולה פרועה וסתורה, עכשיו זו רק היא והיד שלו שמענגת אותה והלשון שלו בתוך פיה. את עומדת לגמור ? הוא שואל, כן אדוני. אני הרשיתי לך? לא אדוני. הוא מוציא את ידו במפתיע, מחייך אל מול האכזבה שזועקת אליו מעיניה. ידיו מרימות את שמלתה, חופרות את שדיה מתוך החזייה, מועכות אותם עד שזעקות כאב נמלטות מתוך פיה. הוא מצמיד את פיו את פטמתה ונועץ בה את שיניו. הכאב בלתי נסבל. היא שולחת את ידיה אל פיו, מחלצת מתוכו את הפיטמה. מוכנה לספוג את מטר הסטירות שתיענש בהן. תזכירי לי מי את הוא דורש. היא משפילה את עיניה. מי את?? אני הזונה שלך. נכון, את הזונה שלי ואת תעשי מה שאני אגיד לך נכון? נכון! ועכשיו את תתני לי את השד שלך אל תוך הפה שלי. אבל זה כואב, היא מוחה. אז תסבלי. כי את הזונה שלי. עכשיו! ידה עולה בהיסוס, חולצת את השד מתוך החזייה ומגישה אותו אל מלתעות פיו. ציפורניה ננעצות באגרוף כפות הידיים והיא עוצמת את עיניה, אולי אם לא תראה, זה יקל על תחושת הכאב. לא, זה לא מקל. שיניו נעוצות בעור הרגיש, מאיימות להפריד את הפטמה מהשד. אולם הפעם היא לא מעיזה להפסיק אותו שוב. לפתע מצטרפת תחושה חדשה, ידו שחזרה אל מקומה בין רגליה, חופרת שוב בתוכה, מעירה את אותם גלי ריגוש שהפעם הם סוערים אף יותר מקודם. גופה זז מעצמו, אל תוך הכאב, אל תוך העונג, הם נשזרים זה בזה, מאיימים להטביע אותה. עכשיו, זונה שלי, הוא לוחש, עכשיו, אני מרשה לך לגמור. כמו כלי נגינה מאולף בין ידיו, כך הגוף שלה מגיב למילותיו. תנועותיה עליו מתחזקות והיא נשטפת בגל האורגזמה שמרעיד את כולה, את כל גופה, מרטיב את ידיו, את הרצפה שתחתיהם. הוא מביט בה ברכות, כמו ילדה שעמדה בהצלחה במשימה. בואי אלי זונה שלי, הוא מושך אותה לנשיקה רכה, עמוקה, ידיו חופרות בתוך שערה. כמו התעוררה מתוך חלום, היא מנסה לעטות על עצמה שוב  את המראה המהוגן עימו הגיעה, היא מתכופפת למשוך את תחתוניה בחזרה למעלה אולם הוא אינו מניח לה לסיים את המשימה.

תראי לי עכשיו איך את מוצצת לאדון שלך הוא דורש תוך שדוחף אותה על ברכיה. ידו האחת מחזיקה בשערה כמו במושכות והשניה פותחת את חגורת המכנסיים, משחררת מתוכם את איברו שעומד שם זקוף, כאילו רק חיכה לרגע הזה, שיוכל לעשות את הופעת הבכורה שלו, היישר אל תוך פיה. הוא נדחף אליה בעוצמה, עד לקצה הגרון. שוב ושוב, מכתיב את הקצב תוך שהוא מושך בשערה, אינו מניח לה לעצור ולו לרגע, אינו מניח לעצור את הרוק שנוזל מתוך פיה. עיניה נפקחות, פוגשות את עיניו שלו שמביטות בה מלמעלה, הבעת העונג על פניו עוברת אליה, מלהיטה אותה. כשהיא עוצמת שוב את עיניה היא מרגישה את טעם הנוזל שפורץ מתוכו, וזורם היישר אל תוך גרונה. היא בולעת הכל, רוצה את כל כולו בתוכה. שאף טיפה לא תנזל החוצה.

כשהיא מתרוממת אליו חזרה, פניו שונים. גלי העונג שחווה טבועים בו, מרככים את מבטו, מפוגגים את מסיכת האדון. אוי כמה את מדהימה ילדונת שלי, הוא מחבק אותה, מנשק את פיה ברכות. מביט בה בעת שגם היא מסווה את עצמה שוב במסיכת בגדיה. בואי, עכשיו נלך לשתות קפה.

נהנית מהסיפור? אני מזמינה אותך להצטרף לקבוצת וואטספ שקטה שבה אני משתפת סיפורים נוספים מהסוג הזה ותכנים שכותבת על זוגיות ואהבה. 
להצטרפות לקבוצה לחצו כאן

@ כל הזכויות שמורות לג'ני ברק. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר בסיפור זה. שימוש מכל סוג שהוא בחומר הכלול בסיפור זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמחברת.