משחקי בגידה - פרק ראשון לקריאה

יש רק דבר אחד שהבטחתי לעצמי. 

לא הבטחתי להיות טובה, לא התחייבתי לחברות בכל מצב, גם לא לנאמנות. רק הבטחה אחת, ולא הצלחתי לעמוד בה. 

לכל אחד מאיתנו יש את המשהו הזה שמגדיר אותנו, הדימוי שאנחנו מציגים לעולם, מטפחים ומצחצחים במשך שנים, משכנעים את האחרים ואת עצמנו שזה האני האמיתי שלנו. אני הבטחתי לעצמי שלא אשקר. החלטתי שבכל מצב, מביך או קשה ככל שיהיה, אבחר באמת. אני לא מדברת על השקרים הקטנים, הלבנים, שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיהם. אני מדברת על שקרים שמאלצים אותך לחיות בהסתרה, בחושך. במשך שנים האמנתי שאני מצליחה, שאני מנצחת את כל מצקצקי הלשון שאומרים שזה בלתי אפשרי. אבל המציאות יש לה מין נטייה כזאת להשתעשע בנו, להעמיד למבחן את ההבטחות הכי דרמטיות, כדי לראות איך הן קורסות כמו מגדל קלפים. 

"פעמיים ויסקי, בבקשה". הברמן, צעיר בשנות השלושים לחייו, מחייך אליי חיוך עייף ומסתובב לאתר את הבקבוק. Here you go" , הוא עונה לי במבטא כבד ומעמיד מולי שתי כוסות שלתוכן הוא מוזג את החום־זהב הנכסף. 

עדיין לא התרגלתי למבטא האוסטרלי הזה, שנשמע כמו הטיה של המבטא הבריטי, הקשה לעיכול בפני עצמו. אם הוא מופתע מכך שאישה שיושבת לבדה מזמינה פעמיים ויסקי, הרי שהוא מסתיר זאת היטב. בכל זאת, נימוסים בריטיים יש לו. 

אני מתיישבת על הבר וסוקרת את המקום לאיטי. הוא נראה כמו עשרות ברים אחרים כאן באוסטרליה. אצלנו, בישראל, הברים מנסים להפתיע. כל אחד רוצה להיות הכי צבעוני, הכי טבעוני, הכי מרשים. כאן הם נהנים מהמוכר, אולי כדי שבכל מקום תהיה לך תחושה של בית. פעם אשאל מישהו על כך. נכנסתי לכאן לגמרי באקראי. כשעברתי ליד המקום, בדיוק יצאה ממנו חבורה של צעירים. הם צחקו בצחוק עמוק כזה, שמתגלגל מהבטן. גם אני רציתי לצחוק כמוהם. קיוויתי שאולי זה משהו ששמים כאן במשקה.  

עשרים שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן. אז הגעתי כנערה צעירה שמתכוננת לנגוס בחיים, ועתה חזרתי כאישה שמחפשת הפוגה מאותם חיים. הארץ אותה ארץ, נראה שדבר לא השתנה כמעט במקום הזה שעומד לו בקצה העולם. רק אני חזרתי לכאן עם תובנות חדשות. 

אני רואה את עצמי הצעירה חולפת מולי. ממש כאן, בסידני, התחלתי את הרפתקת חיי. נערה במכנסי ג'ינס קצרים שגזרתי בעצמי, נעלי הליכה גבוהות וחולצה רחבה שחושפת את הכתף, יורדת מהמטוס, פעם ראשונה בחו"ל, אל מדינה שלא ידעתי עליה דבר. הייתי נחושה לגלות אותה לא דרך ספרים ומדריכים, אלא בעצמי, דרך הרגליים. הסתובבתי בעיר הלא מוכרת, בולעת את המראות החדשים, מסתגלת לתרבות, לשפה עם הצלילים המוזרים. אמרתי לעצמי אז, שאם אסיים את הטיול הזה בהצלחה, זה יהיה הסימן שלי להצלחה בחיים. אלמד לסמוך על עצמי, להתמודד לבדי בסביבה לא מוכרת, לא יהיה אתגר שלא אוכל לו. טיילתי לבדי, מתניידת בטרמפים ממקום לא מוכר אחד לאחר. לא הכרתי אז את המושג "פחד". האמנתי שאם אחייך אל העולם, הוא בהכרח יחייך אליי בחזרה. 

אני לא יודעת מי מאיתנו הפסיק לחייך קודם. אולי זה מה שאני צריכה לגלות עכשיו, את החיוך שלי מחדש. חזרתי לכאן כדי למצוא את המוכר, את האנשים התמימים האלה, זרים שפגשתי בדרך והכניסו אותי לבתיהם בלי שידעו מי אני בכלל. אנשים שחיים בפשטות, בקבלה, בלי לחפש את מזימות ותככים מאחורי מראית העין. זה מה שאני רוצה כרגע. עייפתי משקרים. 

Where’s your meghit?  שואל אותי הברמן במבטא הזה שגורם לי לחייך בכל פעם מחדש, 

Is he not comming?  הוא תכף יבוא, אני מבטיחה לו ומעמידה את הכוס לצידי. תכף זה עניין יחסי. הוא צפוי לנחות בעוד שלוש שעות. במושגים שלי זה תכף ומייד. הברמן מדליק לעצמו סיגריה ומציע גם לי. אני בקושי עוצרת את היד שלי, שנמשכת כאילו מעצמה אל הקסם הזה עם העשן. אם לא ארז, בטח הייתי מעשנת עד היום. אולי הייתי מוסיפה עוד כמה התמכרויות. ארז מאזן אותי. הוא מנטרל את הרע שבי וגורם לי להרגיש הרבה יותר טובה. בתמיכתו נגמלתי מהסיגריות, בזכות האמונה שלו הקמתי עסק מצליח. אז איך זה שדווקא מולו יצאה מתוכי מפלצת השקרים הזאת? פעם אחר פעם אני מודדת את גבולות הסבלנות של האיש שלי. 

את הטריק עם הוויסקי למדתי משבון, בחורה אנגלייה שפגשתי באחד הברים, כשהגעתי לכאן לפני שבועיים. אם מתחשק לך לשבת בשקט, בלי שכל מיני גברים ייגשו אלייך, תעמידי כוס אחת לצידך, היא הסבירה לי, וכולם יחשבו שהגבר שלך תכף מגיע. רק תקפידי שזה יהיה משקה גברי, ולא כוס יין שמתאימה יותר לאישה ורק תעודד אותם לגשת אלייך ביתר נחישות. הטריק הזה עובד. בחיי. 

אני לוגמת את המשקה הזהוב. הוא צורב את לשוני, משאיר שביל בוער כל הדרך למטה לקיבה. אני זקוקה לצריבה הזאת שתטלטל אותי, שתוציא אותי מתוך עצמי, כדי שאמצא את הדרך הנכונה בשבילי. איך זה שדווקא עם רובי, האיש שהתחיל את מסכת השקרים שלי, האמת פתאום מתחילה להתבהר? מה למדתי על החיים בעשרים השנים שחלפו מאז שביקרתי כאן לראשונה? במה השתניתי? השיער שלי, שהיה אז ארוך ואדמוני, עבר הרבה תהפוכות במהלך השנים. כבר הייתי ג'ינג'ית, בלונדינית, חומה ואפילו סגולה. עכשיו הוא קצר יותר וצבוע שחור. הגובה נשאר יציב - מטר ושישים, לא פחות ואפילו לא סנטימטר אחד יותר. אני נראית גבוהה יותר בזכות העקבים הנצחיים. המשקל, לעומת זאת, פחות יציב מהגובה. ארבעה קילוגרמים נוספים, לפחות אחד מהם הלך לציצים. לשמחתי, הם עדיין נראים מצוין למרות השנים. היתר נאחז באזורים הדרומיים, הבטן, התחת והירכיים. כשהייתי מקטרת על כך, ארז נהג לומר לי שהגוף שלי כמו גיטרה, גם אם אני משמינה המראה הכללי נשאר סקסי וזה מה שחשוב. אני בוחרת להאמין לזה. כן, יש גם לא מעט קמטים חדשים שצצו להם ביום בהיר אחד. אני עדיין מקווה שבאופן קסום הם ייעלמו בדיוק כפי שהופיעו. 

"I'm Mike", הוא אומר לי ומחייך. יש לו תלתלים שחורים ארוכים וניצוץ ממזרי בעיניו המחייכות. מין מבט כזה שמזמין אותך למסע שמתחיל כאן ועכשיו, אבל אין לדעת איפה ומתי הוא יסתיים. אבל אני עייפה ממסעות. מייק לא יודע, אבל אני נמצאת עכשיו בשביל הבריחה שלי. 

"I'm Sharon", אני לוחצת את ידו לחיצה קצרה, כזו שמבהירה שאין לי עניין להמשיך את השיחה. אבל הוא כאילו לא מרגיש. כנראה משועמם, אין יותר מדי לקוחות בשעה כזאת. כמעט כולם כבר סיימו את הערב. נשארו שלושה גברים על הבר ועוד חבורה עליזה של צעירים באחד השולחנות. כולם נראים מסודרים עם המשקאות שלהם.

"How can such a beautiful woman, have such sad eyes? What secrets are you hiding, Sharon?" 

כן, אני יודעת שזאת סתם שאלה שהוא זרק לאוויר, אבל שק הסודות שלי כבר גדוש, וכל שאלה כזאת היא עוד לחיצה קטנה על המקום הכואב. אני רוצה לשתוק, לוקחת לגימה מהירה מהוויסקי, מנסה להתרכז בתחושת הצריבה שתרגיע את המהומה בתוכי, אבל העיניים של מייק נעוצות בי ולא נראה שהוא עומד להרפות. טוב, הוא הביא את זה על עצמו... אתה באמת רוצה לדעת מה אני מסתירה? הוא לא עונה, ורק העיניים שלו שם איתי. טוב, אז המשקה הבא על חשבונך ותיקח אוויר, כי זה עומד להיות סיפור ארוך.  

שבעה חודשים קודם לכן...

פרק 1

- "סקסית שלי, אני מתגעגע אלייך! ולא רק אני... עומד לי בטירוף רק מהמחשבה עלייך." 

- "שלום לנוסע המתמיד, הנסיעה הזאת שלך גמרה אותי. כבר שקלתי להחליף  אותך."   

- "שלא תעזי, אני לא מוותר עלייך."

- "תצטרך לפצות אותי על המתנה ארוכה... מדי."         

- "הפיצוי יגיע מהר משציפית, ישירות אלייך למשרד. עוד שעתיים אני אצלך."

- "למשרד? מה פתאום? יש כאן אנשים."          

- "ולך יש שעתיים לפנות אותם." 

אומרים שהכול בחיים זה עניין של תזמון. בצוהרי יום חמישי יש תחושה שהשבוע כבר הסתיים, כולם לוטשים עיניים אל סוף השבוע וממהרים לצאת הביתה. גם אני תכננתי לצאת מוקדם, אבל ההפתעה של עופר מפתה מכדי לסרב לה. הביקור שלו מתחבר ישירות לפנטזיה שלי על סקס לוהט במשרד, ופנטזיות הרי נועדו להתגשם מתישהו, לא? 

אני סוקרת במהירות את המשרד שלי, המבט נעצר על השולחן. כשהזמנתי אותו לפני חמש שנים, כשעברתי למשרד הזה, פנטזתי על גבר, שיעיף בהינף יד את כל הניירות שלי וישכיב אותי עליו לסקס סוער כמו בסרטים. אבל איכשהו העבודה מילאה את החלל, ואילו השולחן נשאר בתול. אולי זה ישתנה בעוד שעתיים. בינתיים צריך לעודד את אירית ואת  רפאל להתפנות הביתה לעיסוקי סוף השבוע. אלה נסעה עם בעלה לאיזה מלון ספא. לפחות לה יש טיימינג מושלם. 

עופר נכנס דקה אחרי שרפאל ולירון, בן הזוג התורן שלו, עזבו. הם התווכחו חצי שעה כי לא הצליחו להחליט לאיזו מסיבה ילכו הערב, מסיבת השקה של מותג משקפי שמש או יום הולדתו של תומר ברנע, שחקן באחת ההצגות שהמשרד מייצג. אני המלצתי שילכו לשתיהן, העיקר שיעופו מהמשרד.  

מוזר לראות אותו ככה בפתח. לא התראינו כבר כמעט שלושה חודשים. ככה זה בינינו, נפגשים אחת לכמה חודשים, כשהיצרים הגואים מסתנכרנים עם לוחות הזמנים העמוסים של שנינו. כל מפגש כזה הוא מרגש מאחר שנועד להגשמת פנטזיות. כמעט שכחתי כמה הוא גבוה וממלא את החלל סביבו. שנינו נבוכים. הוא מחייך ומושיט לי את ידו ללחיצה. אני מתעלמת מהיד ומתקרבת אליו, נעמדת על קצות האצבעות לחיבוק ונשיקה על הלחי, מריחה את הבושם שלו. טרי מעכשיו. זה אומר שהוא התכונן לכבודי. 

בוא, תיכנס, אני מזמינה אותו פנימה ונכנסת אל המטבחון להכין לנו קפה, לשבור את המתח.  

אני מנסה לפתח שיחה קלילה, לשאול על הנסיעה שלו לסין. השאלות נשאלות, התשובות ניתנות, ואף אחד מאיתנו לא באמת מתעניין בנאמר. אני יוצאת מהמטבחון, בידיי שתי כוסות קפה הפוך עם מלא קצף, כמו שהוא אוהב. בוא, נלך אליי למשרד.  

עופר ניגש אליי, הבושם שלו ממלא את נחיריי. זה ריח חזק. אני לא אוהבת בשמים חזקים, הם מסתירים לי את האיש שמאחוריהם, אבל אצלו זה מרגיש טבעי, כאילו הריח התמזג עם האישיות. הוא לוקח ממני את שתי הכוסות ומניח אותן על השולחן של רפאל, עיניו נעוצות בי.  

"אני מעדיף את הקפה שלי אחרי", הוא אומר בשקט ומחייך.  

אחרי מה? אני מקניטה אותו. הפה שלו כל כך קרוב, שאני יכולה לטעום את המילים המסתננות מבעד לשפתיו הדקות. אני לא מתאפקת ונצמדת אליהן. בתחילה אלה נשיקות קצרות, יבשות, מגששות, כאילו לומדות מחדש את מגע השפתיים, ואז הן מתרככות, מתארכות, נרטבות. אני נצמדת אליו, ידי על גבו, מרגישה את השרירים שלו דרך החולצה, את הגוף שלו שנענה למגע. הלשון שלו חורצת שבילים לאורך הצוואר שלי, ידיו מטיילות על גופי, לשות את הישבן, אוחזות  במותניים. הגופים שלנו נעים בחוסר סבלנות, מבקשים להתחבר. עופר לא מבזבז זמן, אצבעותיו כבר נוגעות בכפתורי החולצה שלי, מנסות לפתוח אותה. בפעם הקודמת שבה נפגשנו, סיפרתי לו שאף פעם לא עשיתי סקס במשרד. נראה שהיום זה עומד להשתנות.  

חכה, אני לוחשת לו, לא כאן, אני רוצה במשרד שלי.  

איפה הוא? הוא מתנשף ומושך בידי, מוביל אותי אל החדר שעל דלתו תלוי השלט "שרון צלנר, מנכ"לית", מתפרץ פנימה כאילו המשרד הזה שייך לו ואני כאן האורחת. הוא נעצר רק כשאנחנו מגיעים אל השולחן, ולא מבזבז זמן במשחק מקדים. הוא מצמיד אותי אל השולחן, מסובב אותי כך שגבי אליו, ומרים את החצאית שלי. אני כמו בובה שמזיזים והופכים אותה, וזה רק מדליק אותי יותר. בתוך רגע תחתוני החוטיני שלי מוסטים הצידה והוא חודר לתוכי. אני מביטה בשולחן, בערמות המסמכים שעליו, בדיוק כפי שפנטזתי, מחייכת אל דמותי המשתקפת אליי ממכשיר הטלפון שלי, שעומד על השולחן ומתעד את כל האירוע בדממה. גם בהשתקפות אני נראית כמו חתול שבלע את השמנת.  

עופר מזיין אותי חזק, בכל הכוח. יד אחת מחזיקה בבטני והאחרת בתוך הפה שלי, מונעת ממני לצעוק וחופרת בתוכו עם האצבעות, משחקת עם הלשון שלי, עם השפתיים. כעבור דקות ארוכות אני מסתובבת אליו ומצמידה אותו אל הקיר. מכנסיו מופשלים לרגליו, ואני מתכופפת על ברכיי. הזין שלו ניצב מולי, גאה ועצום בגודלו. הוא ממלא לי את הפה, חונק אותי עד שאני בקושי נושמת. אני מלקקת אותו לכל אורכו, מרגישה את טעם המיצים שלי עליו. זה יוצר שילוב מטורף של טעמים וריחות. אני יורדת עם הלשון אל הביצים, חופנת אותן בידי, מלקקת וחוזרת שוב אל הזין, מטפלת בו עם הלשון ובאצבעות. מדי פעם אני פוקחת את עיניי כדי להביט בו, אי שם למעלה, לראות את העיניים שלו מתגלגלות מרוב עונג. עוד לא, אל תגמור, אני רוצה שתזיין אותי שוב. אני קמה אליו, הוא מרים אותי באוויר, מצמיד אותי כנגד הקיר, רגליי כרוכות סביבו, ושוב הוא בתוכי.  

מרחוק אני שומעת צלצול באינטרקום ועוד אחד. מישהו לוחץ על דלת המשרד, מנסה לפתוח אותה. מזל שזכרתי לנעול. אין לי מושג מי מגיע בשעה כזאת ללא התרעה, אבל אני מקווה שהוא יתייאש וילך. אנחנו ממשיכים, בשקט, עופר מאיץ את הקצב. הוא משקיע את פניו בתוך הכתף שלי, כדי שתחסום את צעקת האורגזמה שלו. אני כבר מרגישה את גלי העונג מציפים גם אותי אבל שתי דפיקות בדלת מסיטות את תשומת ליבי. אולי דמיינתי. הדפיקות נפסקו ואיתן מתפוגגת גם האקסטזה, אבל זה לא מוריד מהעונג העצום שאני חשה בכל מילימטר בגופי. חבילת מגבונים וארבעה קירות מסתירים את הסערה שהתחוללה כאן ממש עכשיו.  

לא עוברת דקה והטלפון שלי מתחיל לסלסל שיר אהבה בערבית. זה הצלצול המיוחד של ארז, בעלי. אני לוקחת אוויר להסדיר את הנשימה ועונה.  

"שרון, איפה את?" הוא אפילו לא מחכה שאגיד שלום. הוא כנראה ממש כועס.  

"אני במשרד, התעכבתי עם עבודה שרציתי לסיים לפני סוף השבוע. מה קרה?"  

"מחכים לנו אצל סטלה, זה מה שקרה, ואנחנו מאחרים. את לא עונה לי לווטסאפים, אז באתי לאסוף אותך מהמשרד, אבל את לא שם. איפה את לעזאזל?"  

"אני במשרד. כנראה הייתי בשירותים כשהגעת."  

"טוב, אז אני ממש כאן למטה, תכף אעלה אלייך. שוב." 

"לא! אל תעלה! רק נתעכב יותר. חכה לי שם, אני מכבה אורות ויורדת אליך."  

כשאני מסיימת את השיחה, עופר כבר לבוש, יוצא מהחדר וחוזר עם כוסות הקפה שלנו, שהפכו בינתיים לאייס קפה. קחי, תשתי, הוא מושיט לי את הכוס. עדיף שתרדי אליו עם טעם של קפה בפה, ולא של סקס.  אני לוגמת במהירות מהקפה, מסדרת את עצמי בתוך הבגדים, אוספת את השיער לקוקו ומתקנת את האיפור. נקווה שהחושך יהיה לצידי ויסווה מעט את האודם בפניי. אני מעיפה מבט מהיר אל החדר, לראות שלא נותרו סימנים מחשידים. על הקיר נותר סימן קטן שנוצר כנראה מעקב הסטילטו שלי, שננעץ בתוכו. זו תהיה התזכורת שלי למה שהתחולל כאן היום.  אני יוצאת ראשונה.  

"חכה כאן לפחות עשר דקות לפני שתצא", אני מורה לעופר בזמן שאני נועלת את דלת המשרד.